"שתיקת הכבשים" - פרשת הבורר מלץ

תהיות וביקורת בנוגע לפרשת הבורר מלץ

מבלי להיכנס לעצם הדיון בשאלת פסק הבוררות, פרשת ההתייחסות לבורר מלץ מעוררת תהיות ושאלות. אם מותרים עיקוב, ציטוט והתחקות אחר כבוד השופט בדימוס מלץ כבורר, מדוע לא ננהל חקירה ועיקוב גם אחרי כל שופט עליון או שופט אחר,לאחר כל פסק דין שינתן על ידם? מה ההבדל בפגיעה בין הליך המתנהל בבית המשפט לבין הליך המתנהל במסגרת בוררות? ומה ההבדל בין זילות מעמדו של שופט ממונה לבין זה של בורר/שופט הנבחר על ידי הצדדים? מה עתידו של מוסד הבוררות בישראל ומה חשיבותו , אם בכלל? מדוע שותקת הצמרת המשפטית לנעשה כלפי הבורר, שופט עליון בדימוס, מלץ?

התייחסות המחוקק להליך השיפוטי בפני בורר ובפני שופט מכהן

ניתוחם של סעיפי חוק העונשין וחוק הבוררות מביאים אותנו למסקנה כי פגיעה בהליך הבוררות כמוה כפגיעה בהליך משפטי המתנהל בבית המשפט. סע' 34 כ"ד בחוק העונשין, תשל"ז-1977 [תיקון אחרון: 26/1/05] מגדיר הליך משפטי כהליך בו בין היתר מוסמך אדם לגבות עדות בשבועה, והסמכה שכזאת אכן מוענקת לבורר על פי סע' 14 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 [תיקון אחרון 10/7/74] . כן ניתן להאשים בפלילים אדם שמנע או שיבש הליכי משפט על פי סע' 244 לחוק העונשין.

היחס המכובד והשוויוני שנותן המחוקק להליך השיפוטי בפני הבורר ובית המשפט אינו זהה ליחס שניתן לכבודם של השופט המכהן לעומת הבורר. ההגנה על כבודו של השופט המצוינת בסעיף 255 לחוק העונשין העוסק בזילות בית המשפט, פוסחת על מעמד הבוררות. סעיף זה קובע כי "האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו - מאסר שלוש שנים" . בכך מגונן החוק על כל השופטים והדיינים יהיו אשר יהיו אך אינו מגונן על מעמד הבורר, אף אם אותו בורר יכול להיות שופט עליון שרק לפני מספר שנים פשט גלימתו. למרבה הפליאה, בורר נכלל בחוק העונשין במסגרת המושג "עובד ציבור" ובכך עולות למעשה חובותיו על זכויותיו.

גם אם בהיסח הדעת שמט המחוקק מהבורר את ערכת ההגנה הבסיסית בחוק העונשין, הדבר קיים והוא עובדה קיימת. הבורר שלא כשופט, חשוף להשתלחויות מחד גיסא ואילו מאידך גיסא, ידיו כבולות להגנת שמו הטוב , בדיוק כמו ידיו של השופט.

אזלת ידה של המערכת המשפטית בשמירה על הבורר

למרות האפליה שמגלה החוק, תפקידה של המערכת המשפטית לשמור על מעמד הבורר אינו נופל מחובתה לשמור על בתי המשפט. ישיבתם של ראשי מערכת המשפט בישראל ללא כל תגובה למעשים שנעשו נגד מלץ, תביא עליהם בסופו של דבר את אותה התנהגות. הציבור אינו יכול להבחין, ובצדק, מה ההבדל בין מלץ – שופט עליון לבין מלץ- הבורר. הפקרתו של הבורר וחשיפתו לחקירות, עיקובים וציתותים, תוך פרסומים מעליבים ומביישים, פוגעים בשמו הטוב של הבורר ובאופן ישיר גם במוסד השיפוטי בכלל .

השתיקה של המערכת, בין אם היועץ המשפטי לממשלה ובין אם הנהלת בתי המשפט וביהמ"ש העליון, מתפרשת כהודאה וכהסכמה בשתיקה לנעשה. אין ספק שהשופט בדימוס מלץ חסר כל מערכת מגוננת ושהוא במעמדו אינו יכול להיחשף בהסברים לציבור. התוצאה המתקבלת מכך היא ארוזיה הולכת וגדלה במעמדו ובמעמד הבוררות בכלל. ההלצות והרמזים הזדוניים נגד מלץ המכוונים גם מעורכי דין לא משרתים אלא את הפיחות במעמד הכללי של השפיטה בארץ ולא יפסחו גם על מעמד עריכת הדין.

האם ניתן היה להגן על מלץ?

אין ספק שעם מעט רצון טוב ושכל ישר ניתן היה להגן על מלץ ולהדוף את גלי ההכפשה הניחתים עליו.

בהיותו בורר אמור מלץ להיות מוזמן לעדות. יכול וצריך היועץ המשפטי להגן על העד מלץ, אלא שלצורך זה הוא אמור ליזום את המהלכים ולא להגרר אחריהם. יכולים חבריו של מלץ בבית המשפט העליון להביא להפסקת ההשתלחויות, מאחר שאין בהם בשלב זה לא יותר מרכילות וזאת ניכר לעין.

סע' 249 לחוק העונשין קובע כי: "המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו - מאסר שלוש שנים". סעיף זה מגונן על כל עד ובכלל זה על עדותו הצפוייה של מלץ. מלץ הרי הינו עד חיוני ביותר בהליך ביטול פסק הבורר, האם לא ניתן לבדוק את הנסיבות מראיית סע' 249 הנ"ל ולעשות שימוש בסעיף זה כדי להגן עליו ? מי אמור ליזום את ההגנה במקרה כזה ?

האם ניתן להניח שלעוצמתו הכלכלית של הצד המפסיד בהליך יש משמעות בדרך בה מתייחסת המערכת להליכים המבזים הננקטים כנגד השופט לאור יום ותוך פרסום אדיר ומכוון? התמיהה גוברת כאשר ברור בעליל כי מדובר במערכת יחסי ציבור משומנת היטב של אחד הגופים הכלכליים הגדולים במשק הישראלי וגם אם נתעלם מעקרונות כללי הסוביודיצה (ההליך המשפטי עדיין בעיצומו ), הרי מה שנעשה כאן הוא שבירת כל כללי הנורמות וההתנהגות הנאותה.

מדוע לא נתבקש לפסול את מלץ בעת הדיון ולשם מה נעשה שימוש בחוקר?

כניסה למרחב הפרטי של אדם בכלל חייבת להיות מוצדקת , קל וחומר כאשר חודרים לתחום פרטיותו של אדם המשמש כבורר ואשר כיהן באחד התפקידים השיפוטיים החשובים ביותר במדינה . לשם מה היו צריכים חוקר שיוודא את "ערנותו" של השופט מלץ, כאשר מנהלים אצלו משפט זמן כה רב ובמשך אותו זמן יכלו לעורר כל טענה, התנגדות, הסתייגות לרבות בקשות לפסילת בורר (בקשות לפסילת בורר על פי סע' 11 לחוק הבוררות הינן בקשות שהפסיקה מקבלת אותן בהבנה רבה ביותר להבדיל מבקשות לפסילת שופט שמידת ההצלחה בהן היא כמעט אפסית, על אף שהבורר הוא זה שנבחר ברצון שני הצדדים ואילו אישיות השופט "נכפית" עליהם בתוקף החוק ).

לצדדים שהתדיינו אצל כבוד הבורר מלץ עמדו מס' שנים לבחון אותו, את התנהגותו, זכרונו, חריפותו, האיומים אם היו או לא !!!

מדוע לא פנו בשלב מוקדם לפסילתו? (ואם פנו לפני מס' חודשים בעת שלב הסיכומים ונדחו ע"י בית המשפט, האין זה אומר דרשני?)

האם יעלה על הדעת שפרקליטים ברמה כה גבוהה יסכימו להמשיך להתדיין בפני בורר שהם רואים כסנילי, מאויים ומפוחד...?

לשם מה היה צריך לשלוח את אילנה החוקרת לדובב את עוזרת הבית של מלץ כדי לבדוק את חוסר ערנותו? האם לא ניתן היה לעמוד על ערנותו בעת הדיונים? ואם לא הייתה תלונה על כך מדוע נזכרו היום? ובכלל לשם מה להפעיל חוקרת, הרי נאמנים יהיו על בית המשפט דברי הפרקליטים, המתמחים והעדים שהיו וודאי נוכחים בבוררות מעין זו.

אין ספק כי עצם ה"חקירה" ופרסומה ברבים היוו דרמה שהשפיעה על האווירה הציבורית וקיימת סכנה של ממש כי ההתרשמות תגיע לאוזני בית המשפט ותפגע בהליך השיפוטי.

השופט מלץ- נקודת מבט אישית

כבוד השופט מלץ זכור עוד בשבתו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב כשופט בעל מזג חיובי וחוש צדק מפותח, תכונות שללא ספק קדמו אותו לבית המשפט העליון. התיאורים שמופיעים בתקשורת אינם מתאימים לאיש ולתקופה בה שפט ויש לכן לבדוק את כל הנושא והמקרה בזהירות ובקפידה.

כשלעצמי נפל בחלקי להופיע בפני מלץ כשישב כשופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק מורכב מהבחינה העובדתית והמשפטית גם יחד. למרות המתח הרב ששרר בין הצדדים והפרקליטים בשל הנושא הטעון ניהל השופט מלץ את הדיונים ביסודיות, באווירה נעימה ובסבלנות ראויה לציון.

במשפט עצמו היה ללקוחי יתרון בולט על פני הצד שכנגד שהתגורר בחו"ל. ברשותנו היו מסמכים ותיעוד חשוב ואילו לצד השני היו חסרים נדבכים ראיתיים והוא לא היה נגיש לחומר ולראיות חשובות.

לקוחי היה רהוט בדבריו ובהצגת טיעוניו, ולא היה לי ספק שאזכה במשפט, אלא שמלץ החליט אחרת ולאכזבתנו לא הייתה גבול. בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגשנו ותחושת ההפסד הצורב לא הרפתה ממני, אלא לאחר חלוף מס' שנים, שאפשרו לי להתפכח מה"שכנוע העצמי" של פרקליט בצדקת טענותיו. הייתי פרקליט צעיר מאוד עם עודפי אנרגיה והייתי זקוק לזמן כדי להגיע לתובנה שהשופט מלץ עשה בעצם צדק. אותו צדק שכולנו מדברים עליו, אך שוכחים אותו כאשר מייצגים צד אחד למשפט ושוקעים עד צוואר בהגנת עמדתו: מלץ לא אפשר לצד המבריק בטיעוניו והמפליא במסמכיו לגבור על חברו, אלא חדר לתוככי האמת הסובייקטיבית של הצדדים ומשם דג את אותן עובדות שביססו את פסק הדין.

איני יכול להעלות על דעתי, כי לקוחי שחש שעולמו חרב עליו למקרא החלטתו של מלץ, היה מעלה על דעתו לשלוח חוקרים לביתו של השופט כדי לאמוד את מידת חוכמתו, עירנותו , או היותו נתון להשפעה כזו או אחרת. אילו היה נעשה דבר כזה היינו כולנו מבלים שנים רבות מאחורי סורג ובריח.

החשיבות בהגנה על הבורר

התרבות המשפטית-דמוקרטית דורשת הפנמה נאותה של התוצאה המתקבלת בפסק הדין. לא יעלה על הדעת שלאחר מתן פסק דין ישפכו הצדדים את דמו של בורר או שופט ובמיוחד לא בטענות שיכלו להעלות לפני כן.

לא יתכן שכבודו של שופט תלוי רק במשכנו. כל עוד שוכן תחת קורת הגג של בית המשפט, עומדים לצידו ומגוננים עליו מערכות רבות ואילו עם פסיעתו מחוץ לאותו מתחם אפילו כאשר משמש בתפקיד שיפוטי כבורר, מפקירים את דמו.

ההגנה על הבורר חשובה למשפט הישראלי בדיוק כמו ההגנה על השופט, ובמיוחד בתקופה הנוכחית בה מועלה השיפוט האלטרנטיבי כעזר רב משמעות למערכת המשפטית, ועל כן ראוי נושא זה לתשומת לב ואחריות כבדה הן מצד מערכת המשפט והן מצד אמצעי התקשורת.

* עו"ד זאב ולנר הוא העורך הראשי של אתר המשפט הישראלי "פסקדין" www.PsakDin.co.il. עו"ד ולנר עומד בראש משרד זאב ולנר ושות' עורכי דין

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.